החיים בסנדלים

בגיל 20 קניתי את זוג הסנדלים הראשון שלי. סנדלי שורש, רצועות בצבע אפור-כחול, הדגם של הטיולים. עד אז שנאתי סנדלים. כילד לא הייתי מוכן לשמוע על זה בכלל. לא אהבתי את התחושה שהסנדל זז כל הזמן, התעצבנתי שנכנסו אבנים בין כף הרגל לסנדל, ובכלל חשבתי שסנדלים זה לחנונים בלבד 🙄

מאז שקניתי את זוג השורש בצבע אפור כחול, אפשר לומר שהעניין התהפך ב-180 מעלות וב-20 שנים האחרונות 75% מהזמן אני הולך עם סנדלים. בקור, בגשם, בטיולים, למשרד, לדייטים, לטיול אופניים מהחרמון לתל אביב, לפגישות עם משקיעים, לים, ואפילו לכמה חתונות. אני לא יודע בדיוק למה.. אולי בסוף הפוסט אגלה.

הזוג הראשון או השני .. כבר לא זוכר

את הזוג הראשון קניתי באילת. היה חם, רצינו לטייל קצת במדבר, ועם נעליים היה פשוט לא נעים. הפתיחות והאוורור עשו את שלהם, ויחד עם האמידות של הנקודה הירוקה המופלאה של שורש, הסנדלים האלו שרדו איתי בערך שלוש שנים. החליף אותם זוג שורש חדש, ששרד שנתיים, ובכל טיול עם מים, הרצועות סקוץ׳ היו נפתחות ומסכנות את הסנדל באובדן בקרקע בוצית של נחל כלשהו. אז הסנדל הבא עבר לצ׳אקוס. יותר מאסיבי, אפילו מגושם, כבד גם, אבל האמידות חזרה להיות 3 שנים, והרצועות הידוק היו הרבה יותר נוחות. גם בצבע התאהבתי - רצועות בצבע ירוק-חום. הלכתי עם הצ׳אקוס עד שממש לא היה אפשר ללכת איתן יותר - השכבות של הסוליה החלו להפרד וליצור ״לשון״ בקצה של הסנדל. אז החלפתי אותן בזוג חדש. מאחר והמצב היה בהול, התפשרתי על הצבע והלכתי עוד 3 שנים עם סנדלים שהרגשתי שהן קצת מכוערות.

הזוג שלא כל כך אהבתי, אבל נתנו עבודה איזה 3 שנים

לפני 3 שנים פגשתי את יוקי גיל, המייסד והבעלים של חברת שורש. לא סיפרתי לו אבל זה היה קצת כמו לפגוש גיבור ילדות. כל פעם שנפגשנו, התביישתי שאני הולך עם סנדלי צ׳אקוס. מתישהו, אחרי שכבר הכרנו תקופה וקידמנו פרויקט משותף, הוא שאל אותי על זה. מצד אחד לא ידעתי איפה לקבור את עצמי. מצד שני, הייתי גאה בעצמי שלא נכנעתי לציפיה חיצונית או בושה לא רציונאלית. ובכל זאת ההיכרות עם יוקי הזכירה לי שיש גם ערך לעשיה מקומית, וגם לימדה אותי שיעור בגבורה ונתינה. סיפרתי ליוקי בקצרה את הסיבה לצ׳אקוס, והבטחתי לעצמי שהסנדלים הבאים יהיו שורש.

היום אכן יש לי סנדלי שורש. מהסוג הנוח והמרופד בשעם (כי אחרי כל כך הרבה שנים עם צ׳אקוס, נמאס לי ללכת על דיקט). חזרתי לצבע חום ולסקוץ׳. הפשטות, התחושה של חופש, הקלות בנעילה והסרה, השקיפות של מראה כפות הרגליים, הנוחות, והאמידות. אה… וכן, כתבתי הרגע פוסט על סנדלים.